פרסומים קודמים 

מיהו איש קראטה אמיתי


לפני כמה ימים, זכיתי להשתתף באירוע שנערך במסגרת עמותת שוטוקאן למתאמנים המגיעים ממוסדות טיפולים לאנשים על הרצף האוטיסטי. זהו האימון השני מסוג זה, שאני לוקחת בו חלק. הסיבה העיקרית שאני משתדלת להגיע לאימונים הללו הוא

תחושת הענווה שהם ממלאים אותי.

המתאמנים האוטיסטים מתאמנים בקראטה שנים. חלקם למדו לאורך השנים את התנועות הבסיסיות של הקראטה ואחרים אף למדו קאטה שלמה. אבל מעבר לכך הם למדו להשיר מבט לאדם מולו הם עובדים, לעמוד בצורה יציבה, להתרכז במהלך ההסבר והאימון

כשהתארגנו לאימון אנחנו המתאמנים ה"נורמליים" של הקראטה, ורובנו מורים כבר ככמה וכמה שנים, ניסה להסביר אחד מאיתנו את השונות באוכלוסיה הזאת לעומת האחרות ואמר ,הם לעולם לא יהיו אנשי קראטה אמיתיים" אני מניחה שהוא התכוון שהם לעולם לא ייצגו אותנו בתחרויות בינלאומיות או ישתתפו באימון מיוחד, אך עדיין הערה הזאת היא שגרמה לי לחשוב ולשאול את עצמי –מהו איש אמיתי ומה אני מצפה מעצמי ומהתלמידים שלי

איש קראטה אמיתי מבחינתי הוא איש השואף להגיע למקסימום היכולת שלו באותו שלב בחייו. משמעות הדבר היא שאותו אדם לומד באימונים לבחון את עצמו בצורה כנה וללא פשרות, להכיר במגבלותיו אבל לא פחות חשוב להכיר ביכולתיו. מתאמן זה ידרוש מעצמו את מירב היכולת שלו באותו הרגע.

בקבוצתנו מתאמנים אנשים מגילאים שונים. הציפייה שיש ממתאמן בגיל השישים לחייו, שונה מציפייה שיש מנערה בת חמש עשרה או ממתאמנים בגילאי העשרים לחייהם, מבחינה פיזית לפחות. מבחינה מנטלית הקראטה מתמקד בשיפור עצמי ובכך הציפיה דומה מכל אחד ואחד כאשר גם כאן כל אחד בוחן את עצמו וחותר לשיפור יכולתיו.

ואם נחזור לקבוצת האוטיסטים, לפני שנה נערך אימון, חלק מאותם תלמידים הגיעו לאימון גם השנה. השינוי שחל בהם מבחינה פיזית אבל גם מבחינת יכולת לתקשר עם אחרים היה מדהים ומרגש. דבר אחד עלה בדעתי לגבי אותם מתאמנים מהרצף האוטיסטי –הם פחות נוטים לתרץ את התנהגותם בהסברים כמו "אני לא יכול". יתכן והם לא מסוגלים לכך אבל מכיון שחסרה להם את השפה להגיד "אני לא מסוגל", "קשה לי", "אני לא מאמין בעצמי", לעיתים הם מוכנים לנסות יותר מאתנו "הנורמליים" שבכל יום ויום מוותרים לעצמו ולא מאמינים ביכולות שיש לנו

#קראטיסט #אימוןלכלאדם