צאלי טבת ז"ל

קראטה, שוטוקאן...צמד מילים שזכורות לי כל חיי.יש אירוע בראשון, רביעי, או שישי - אי אפשר ללכת, יש אימון!!אבא היה מסור לקראטה, הוא אהב את העיסוק בו אהבת נפש.כשהיינו קטנים, מיקי ואני, אבא ניסה לסחוף גם אותנו ולקח אותנו להתאמן איתו.עד היום אנחנו זוכרים המון דברים, למרות שלא התמדנו .אנחנו יודעים את שתי הקאטות הראשונות כמעט בעל פה, אויצוקי ומאיגרי אינם זרים לנו.למה לא המשכנו? אני לפחות, תמיד אצטער על כך.כשהייתי צופה באבא לעיתים עושה קאטה או תרגילים, היה נדמה שאין אף אחד מלבדו באותם רגעים.תמיד היה מקפיד לעשות כל תנועה הכי מדויק שאפשר, שהכל יגיע ״מהאגן״ ולהקפיד לנשום .לפעמים, הייתי יושבת לי לראות טלויזיה בכיף ופתאום היתה רגל מגיעה במהירות שיא כמעט כמעט לאף שלי...זה היה דבר שבשגרה...יש ימים שאני שומעת צעקה ברחוב ואני מסתובבת כי זה נשמע כמו הקי איי של אבא בסוף תנועה או בסוף הקאטה. עד כדי כך היו חיינו שלובים בתוך הקראטה. גם בלי שנהיה שותפים פעילים.השבוע, היתה לי פגישת מחזור. נפגשתי עם חברים מהתיכון שלא ראיתי כמעט עשרים שנה.כמה מהם שאלו אותי מה שלום אבא שלי ואם הוא עדיין מתאמן. הופתעתי לגלות שאפילו הם זכרו את זה אחרי כל כך הרבה שנים.מחכות לי בארון שתי חליפות קראטה שלו.הבטחתי לעצמי שמה שרציתי לעשות שנים כשהיה בחיים ולא היה בי את האומץ, אנסה לעשות בקרוב.אמא מיקי ואני מאוד מתגעגעים, משפחת שוטוקאן תמיד תהיה חלק מאיתנו, חלק ממשפחתנו

(מאיה טבת - בתו של צאלי)